פרצו אל מקדשי

פרצו אל מקדשי
וחיללו את מזבחי
זיהמו את מרחבי
פנימי ועצמי
ולכלכו את שארותיי
עקבות מפוזרות
על פני קרקע חרוכה
שרופה
טמאה ומלוכלכת

חדרו אל מבוכי נפשי
ופצעו את קירותיי
פערו חור בתוך ליבי
מבלי לשקוט
ובלי די
כמו סערה חולפת
כמו תאונה שבמרומים
במערומיי נחשפתי
רטוב בין יבשים

נחשפתי לרווחה
כראיה במקום הפשע
כזרזיף קולח
בשממת מדבר
את מבטי הפניתי
ולו לרגע
זו היתה טעות חי
את המשמר זנחתי
עזבתי את מגדל השמש מעלי

פרשתי והפרשתי מאסר
בגין עוונותיי
כפרה סליחה ומחילה
נותרתי לבדי
ובלי מערומיי

ים יבשה

כמו שחיין
שנזרק אל המדבר
מלקה את עצמו
על שאני לא בתנועה
חופשית ומהירה
כמו שאני מכיר את עצמי
ואוהב להיות
בהתעלם מהעובדה הפשוטה
שסביבי חול ולא מים
ואני נאבק בעצמי
וחותר עד זוב דם
על הגרגירים המחוספסים
חושב על גלים ומסתכל על דיונות
לא רואה את מה שלנגד עיני
מתחת לאפי
בין אצבעותיי

שהחום זהב הזה
לעולם לא יסחף אותי
כמו הים שאני מכיר ואוהב
שהאדמה היצוקה הזו
לעולם לא תיתן לי
לצלול אל תוך מצולותיה
כמו המעמקים שאני מכיר ואוהב
שהמרחב סביבי
הוא לא באמת בר השגה
כמו האופק
שאליו אני תמיד יכול לחתור
כשאני בתוך המים
שאני מכיר ואוהב

ואני לעולם לא אצליח
להפוך את המדבר הזה לים
עם כל הכוח והרצון שיש בי
אני פשוט צריך
לקחת את עצמי ולעבור
לצעוד לאט
בכבדות
מתוך המדבר החולני והטובעני הזה
אל חוף מבטחים
אל ים גדול ופתוח
אל הזרמים והגלים
שאני מכיר ואוהב
אל מרחב האפשרויות
שהיה פעם ביתי.

הכל שברירי

כמו זכוכית שמשה קדמית
מנופצת
בנגיעה אחת
תקרוס לחתיכות קטנות
מכונת הכביסה אצלי בבטן
מסתובבת במקצבים שונים
עוצרת לרגעים
וממשיכה בסחיטתה
את שאריות הכוח שבי יונקת
מסובבת, מסחררת

ערפל עוטף את ראשי
מטשטש הכל
לא נותן לראות רחוק
לא נותן להתקדם ולצעוד
והחושים מתחדדים
מקשיב לכל דבר
מנסה להריח סכנה
נוגע, נצרב ונכווה
חסר טעם

ורשת החיים מחזיקה
את הכל במקום
תומכת מלמטה
מונעת מלקרוס
רשת סבוכה
של פעולות יומיומיות
שזורות אחת בשניה
קשורות וקשורות אותי
למקום ולזמן
לשגרה
דבר בתוך דבר
קלוע ומונוטוני
כי זה מה שמחזיק עכשיו
כי אם זה יפרם
הכל נופל

ולרגע נדמה
שהספינה חצתה את הקווים
מחוזות חדשים
מהם אין חזרה
מה שהיה כבר לא יחזור
זרמים שניווטו וסחפו
נשארו מאחור
וכאן שונה
כאן אחר
טמפרטורת המים אחרת
הגלים במקצב אחר
מעגל החיים מסתובב
על ציר לא מוכר
הרוחות נושבות
בסגנון שונה
והספינה
מחשבת מסלול מחדש

רכבת הרים

השבועות האחרונים
כמו רכבת הרים
בדהרה מתמדת,
נוסעת במעגלים
עולה ויורדת, לא עוצרת
לא מחליפה נוסעים
הנוף חולף מהר מידי
בשביל לעצור ולהבין
להינות או להפנים
הבטן מתהפכת מרגע לרגע
מחליפה צבעים
והראש,
לפעמים ישר לפעמים הפוך
ולפעמים רוקד בין הצדדים
אין זמן לדבר,
אי אפשר להתגבר
על הצרחות של האנשים
עוצם עיניים לרגע
ומולי מראות לגמרי אחרים

והבהלה
אוחזת בי לפרקים
ואיתה גם סוג של שכרון חושים
דברים נופלים לי מהכיסים
רוחות נושבות בי
מטיחות אותי בין הגבהים
והתנודות והסטיות
והבלימות ותאוצות
והתפאורה החגיגית
שמסתירה את השברים
את הבלאי,
את הסדקים האפורים

ואני בקרון הראשון
מוביל או מובל
מטלטל או מטולטל
מי מסתכל עלי בכלל
למי איכפת
חולף על פני התחנה
שוב ושוב
ולא מתפקס לי המבט
אין יורדים ואין עולים
ואין לי רגע לנשום או להתחבא
דוהר ולא מבין
אם הקרון שלי יורד או עולה.

השחר מפציע

השחר מפציע
על יום חדש
מאיר פצעים ישנים
הקרניים חודרות
אל נבכי נבכים
נבוכים בחדרי חדרים
ציפורים מצייצות
מציצות ונסות
בורחות אל גבהים חדשים
ובחדר קטן
בבטן הזמן
מפליג אלי מרחקים

בסירת נייר
עטי משוטים
על נהר הדיו השחור
על גלי חרוזים
בזרמים
במערבולות המילים
מול רוחות שנושבות
מצליפות בפנים
צולפות על ברווזים שבפנים

וסירת הנייר
עטופה בשחור
צוללת אל מרחבים
לא מוכרים
מרחבי תודעה
ואובדן החושים
משחרר ועוזב
הגה מסתובב
חופשי בין הימים

נסחף ושוטה
שותה, משתטה
משטה את באי האורחים
והערב עולה
בעשן מכסה
את מסע הייסורים
מחבק ועוטף
שלא ניסחף
ונישאר צלולים ובוכים

התנועה מוגבלת

התנועה מוגבלת
הנשימה קצרה
הדרך מתפתלת
הגבעה קשה
השאון מחריש אזניים
והשקט מצמרר
אדוות המים
ועשן שמתפזר
האוויר דחוס
המועקה לוחצת
וכשהלב דופק
תיבת הקול המתנפצת
הגרון יבש
והדמעות קשות
הזיעה ניגרת
הטיפות צפות

הרוח משתוללת
יורד הלילה כפרגוד
והדעת מחפשת
מתחילה לבגוד
מתחפשת לא נתפסת
מהוססת עד מאד
החומה מוצקת וגבוהה
המגדל הוא מט ליפול
עוד שקיעה ועוד זריחה
עוד כוכב שמנצנץ
עוד ירח מתבייש
מכונס ומתכווץ
הדממה שמתפשטת
עלטה שמכסה
והנפש מתרוצצת
במבוך התודעה